Page 127 - EMCAPP-Journal No. 15

Dealing with school authorities and welfare and ההתמודדות מול סמכויות בבית ספר וגורמי רווחה
government officials when they heard and saw a וממשלתים כאשר שמעו וראו ילד/נער לבד, היתה
child / adolescent alone was not easy, especially לא פשוטה, בעיקר באזור לא כ‘‘כ מפותח כמו
in an area not as developed as the city where I העיר איפה שגרתי אז.
lived then.
בלבי, היתי מאד נחוש שעליי להוכיח לכולם שאינני
In my heart, I was very determined that I had חלש, וכמובן לא בכיין. ש“אני יכול“ אז זוכר את
to prove to everyone that I was not weak, and of עצמי לבד בדירה הקטנה, לילה אחרי לילה, מול
course not crying. That „I can“ then remember הנהר בעיר שלי, בוכה לאלהים, מאשים אותו, וכל
myself alone in the small apartment, night af- יום בשנה הראשונה פחדתי, כמעט מהכל, בעיקר
ter night, in front of the river in my city, crying מכל אור ורעש בלילה, ובכלל להרדם זה היתה
to God, blaming him, and every day in the first התקווה שלי - ושוב הפחד שאני לבד חזר תמיד.
year I was afraid, almost of everything, especial-
ly of any light and noise at night, and in general בדיעבד, אני שם לב שהפחד פשוט הפך להיות
to fall asleep was my hope. And again the fear חלק ממני, ולאט, לא היתי כמו שאר הנערים
that I was alone always came back. בגילי, כי היתי צריך לשרוד/לחיות, לפרנס את
עצמי. התחלתי לפתח קווים אנטיסוציאלים
In retrospect, I notice that fear just became a ומבחינת בית הספר וציונים, היתי בין ה3 מקומות
part of me, and slowly, I was not like the other הראשונים (זו היה הסכם ביני לבין הרווחה שלא
boys in my age, because I had to survive / live, יקחו אותי לבית יתומים) אך הפחד לא עזב,
support myself. I started to develop antisocial והכאב והזעם חיו יחד בתוכי שנים, ועד היום
behaviour and, in terms of school and grades, לעיתים , עם חלילה קורה משהו עם ילדי, אני
I was among the top 3 (it was an agreement שולט בזה אך שם לב שזה חיי.
between me and the welfare service that they
would not take me to an orphanage), but the וכך עברו שנים, עד שחזרתי לארץ אבותנו,
fear did not leave, and the pain and anger lived לארץ המובטחת... אך אין ממש הבדל כמו לאגר
together within me for years. I control it but no- לתרבות זר. ראיתי את האנשים מוזרים, מתנהגים
tice it‘s my life. אחרת, אמנם אני שייך לעם ומאמין באותם
דברים, ויש לנו את אותה מסורת... אבל שוב,
And so years passed, until I returned to the land בעיקר כאן ה“חור בנפש“ כאב עוד יותר.
of our ancestors, to the Promised Land... but
there is no real difference, like another case of a חיי המשיך, שיררתתי בצבא, הוכרתי כ“חייל בודד“
foreign culture. I saw the people as weird, beha- ובשבילי ההגדרה זו היתה בושה, למרות שבצה‘‘ל
ving differently, although I belong to this people והחברה ישראלי מאד עוזרים ותומכים בחיילים
and believe in the same things, and we have the בודדים. וכל פעם ההרגשה הזו של הבדידות,
same tradition... but again, especially here the ה“חור בנפש“ תמיד היה שם. לא הרגשתי בטוח
„hole in the soul“ hurt even more. בשום מקום, תמיד משהו מהעבר חזר, משהו היה
לאחרים - ולא לי, ומן הסתם, השימוש במסכות
My life went on, I served in the army, I was re- של „הכל בסדר“ „אני חזק וכל יכול“ היו חלק בלתי
cognized as a „lone soldier“ and for me this de- נפרד ממני, פשוט כדי להסתיר את החולשה והבכי
finition was a shame, even though the IDF and הפנימי שלי.
Israeli society are very helpful and supportive to החסך הזה, המקום הלא בטוח היה מתמשך
lone soldiers. And every time that feeling of lo- והיה איתי בכל רגע, לא משנה מה עשיתי וכמה
neliness, the „hole in the soul“ was always the- התאמצתי ללהיות חייל טוב, לבלות, לטייל,
re. I did not feel safe anywhere, something from „לעשות חיים“, חברות... החיפוש של האהבה
the past always came back, something was for היתה עיניין מרכזי בזה, בתקווה שיהיה לי מה
others - and not for me, and probably the use שנעלם לי – משפחה
of the masks of „everything is fine“ and „I am עד שיום אחד, מתוך רצון לקבל תשובות, על
strong and omnipotent“ were an integral part of ריקנות בחיי, התחלתי ללמוד על המשיח „של
me, just to hide my weakness and inner crying. הנוצרים“ ...

124